Ma'asser Cheni
Daf 28b
רִבִּי זְעִירָא בָּעֵי לָמָּה לֵי נָן אָֽמְרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מָה שֶׁהוּא. כְּהָדָא דְתַנֵּי אִילָן שֶּׁלְהֶקְדֵּשׁ סוֹקְרִין אוֹתוֹ בְסִיקְרָא. בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה מְפָחֲמִין אוֹתָן בִּפְחָמִין. בַּיִת מְנוּגָּע נוֹתְנִין עָלָיו אֶפֶר מַקְלֶה. מָקוֹם הָרוּג בְּדָם. מָקוֹם עֶגְלָה עֲרוּפָה בַחֲגִורָה שֶׁל אֲבָנִים. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא אִילָן שֶׁהוּא מְנַבֵּל פֵּירוֹתָיו הוּא. וְלֹא כֵן תַּנֵּי אִילָן שֶׁהוּא מְנַבֵּל פֵּירוֹתָיו סוֹקְרִין אוֹתוֹ בְסִיקְרָא וּמַטְעִינִין אוֹתוֹ אֲבָנִים וּמְבַהֲתִין לֵיהּ דִּי עֲבַד. תַמָּן דְּלָא יַתִּיר פֵּירוֹי. בְּרַם הָכָא דְּיַעֲבִד כַּתְּחִילָּה. 28b רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי וְלָמָּה לֵי נָן מָרִין חוּט כְּחוּט שֶּׁלְסִיקְרָא זֶכֶר לַמִּזְבֵּחַ. כֵּיי דְתַנִּינָן תַּמָּן חוּט שֶּׁלְסִיקְרָא חוֹגְרוֹ בְאֶמְצַע לְהַבְחִין בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַדָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים. תַּנֵּי רִבִּי חִייָא סוֹקְרִין עָלָיו בְּסִיקְרָא הֶקְדֵּשׁ.
Traduction
R. Zeira demanda: pourquoi est-il dit qu’à chaque arbre spécial on appose une marque distinctive? C’est ainsi qu’il a été dit: on marquera l’arbre consacré avec de la couleur rouge, les emplacements des idoles devront être crayonnés au charbon pour être brûlés; sur la maison entachée on mettra de la cendre de bois, en signe de destruction future; enfin sur l’emplacement d’un meurtre commis, à l’exception de celui qui sera purifié par la vache rousse, on posera une ceinture de pierres pour que personne n’approche. Mais n’est-il pas à craindre que, pour l’arbre sacré, la distinction soit insuffisante et peut-être supposera-t-on que cet arbre perd seulement des fruits? Or, n’est-il pas dit (176)''Shabat 67a; Hulin 77b. Cf. série Jérus., (Sheviit 4, 4)'': lorsqu’un arbre perd ses fruits, on le marque de couleur rouge et on le charge de pierres, afin d’arrêter l’excès de sève? Dans ce dernier cas, on ne procède à cette opération qu’après la chute des premiers fruits, afin qu’il en conserve; tandis qu’ici cela a lieu dès le principe de la croissance. Mais, demanda R. Yona, pourquoi, au lieu de parler de tenture, ne pas dire qu’on devra entourer cet arbre d’un fil rouge en souvenir de l’autel du Temple, afin d’indiquer ainsi sa consécration? C’est ainsi que l’on a enseigné (177)Mishna, (Midot 3, 1): On nouait autour du milieu de l’autel un fil rouge, afin d’établir la démarcation entre le point de l’aspersion supérieure du sang des holocaustes et celle du sang des sacrifices de péché, au bas? En effet, dit-on, R. Hiya enseigna que l’on écrit sur l’arbre sacré le mot ''saint'' en rouge (178)Suit un alinéa cité déjà in extenso, en (Demaï 3, 5).
Pnei Moshe non traduit
למה לית אנן אמרין כל אחד ואחד לפי מה שהוא. כלומר דמדייק על הא דאמר טעמא שזה הוא לשעה וזה מתקיים החיוורא יותר מכאן וזה עוד יותר מכאן ולמה לא נאמר דהיינו טעמא דכולהו שכל א' וא' עושין לו סימן לפי מה שהוא זה באדמה מפני שעתיד ליהנות בו וכמו האדמה וזה בחרסית שאין לו הנאה ממנו כחרסית וזה בסיד מפני שהוא לבן כעצמות וכדפרישית במתני':
כהדא דתני. בתוספתא פ''ה שלכל א' וא' עושין סימן לפי מה שהוא דאילן של הקדש עושין לו סימן בסיקרא רמז לחוט הסיקרא של מזבח כדלקמן ושל בתי ע''ז מפחמין אותו בפחמין על שם ע''ז של עץ הנעשה פחמין ושל בית המנוגע נותנין עליו אפר מקלה על שם שנותצין אותו עד לאפר וכן להרוג למדוד ממקומו אל העיר הקרובה עושין סימן אחר שקוברין אותו בדם ולמקום עגלה ערופה להכיר לאחר זמן מקומה שלא יעבד בו ולא יזרע עושין סימן בחגורה של אבנים כלומר בגל אבנים וזהו סימן שאין המקום הזה ראוי לעבודה כמו האבנים:
וחש לומר. אאילן הקדש פריך שסוחרין אותו בסיקרא והא איכא למיחש שיאמרו אילן מנבל פירותיו הוא ולפי שהפירות נובלין ממנו עשו כך לסימן דהא לא כן תני בתוספתא דשבת פ''ז חילן וכו' ומטעינין אותו אבנים כי היכי דלכחוש חיליה ומבהתין אותו כלומר שמטעינין עליו לבהלו כדי דיהא עביד פירות ולא יהא משירן ומשני דלא דמי דתמן דלא יתיר פירוי כלומר שהרי שם עושין [כדי שלא] ינתר פירותיו שסוקרין אותו בסיקרא וגם מטעינין אותו באבנים שזה עיקר תיקונו והסקרא אינו אלא כדי שיראו ויבקשו עליו רחמים אבל הכא באילן של הקדש עושין כי היכי דיהא עביד בתחילה כלומר שלא יגעו בו ושלא ימנע מלעשות פירות ובסיקרא בלבד עושין כדי שיפרשו ממנו:
ולמה לית אנן אמרין חוט כחוט של סיקרא זכר למזבח. כלומר אמאי קתני סוקרין אותו בסיקרא דמשמע שסוקרין אותו כולו בסיקרא ולמה לא נימא דחוט של סיקרא בלבד סגי ובזה הוא זכר למזבח כהאו דתנינן תמן וכו' בפ''ג דמדות:
סוקרין עליו בסיקרא הקדש. כלומר לא שסוקרין את כולו אלא סוקרין תיבת הקדש עליו בסיקרא ולפי שהסיקרא מתקיים ביותר:
רִבִּי יוֹסֵי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָֽמְרוּ דָּבָר אֶחָד. כְּמָה דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר אֵין אָנוּ אַחֵרָאִין לְרַמָּאִין. כֵּן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין אָנוּ אַחֵרָאִין לְרַמָּאִין. מִסְתַּבְּרָא רִבִּי יוֹסֵי יוֹדֵי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יוֹסֵי יוֹדֵי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאֵין אָנוּ אַחֵרָאִין לְרַמָּאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חָבֵר לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
ר' יוסי ורשב''ג אמרו דבר אחד. ר' יוסי דפ''ג דדמאי גבי הנותן לפונדקית שאמר אין אנו אחראין לרמאין וזהו כרשב''ג דמתני' וגרסי' להא עד דבר שאינו מתוקן בדמאי שם בהלכה ה' ושם בארתי ע''ש:
מְנַיִין לְצִיּוּן. רִבִּי בְּרֶכְיָה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּת יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי חוֹנִיָּה דִבְרַת חַוְורָן רִבִּי יוֹסֵי אָמַר לָהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חוֹנִיָּה דִבְרַת חַוְורָן. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר לָהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנַנְיָה דִבְרַת חַוְורָן. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי עוּזִּיאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חוֹנִיָּה דִבְרַת חַוְורָן בְּשֵׁם רִבִּי חוֹנִיָּה דִבְרַת חַוְורָן וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַטּוּמְאָה קוֹרָא לָהּ בְּפִיהָ וְאוֹמֶרֶת לָךְ. פְּרוֹשׁ. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְעָֽבְרוּ הָעוֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן. מִכָּן שְׁמְצַייְנִים עַל הָעֲצָמוֹת. אָדָם מִכָּן שְׁמְצַייְנִים עַל הִשִּׁיזְרָה וְעַל הַגּוּלְגּוֹלֶת. וּבָנָה. מִכָּן שְׁמְצַייְנִים עַל אֶבֶן קְבוּעָה. אִם אוֹמֵר אַתְּ עַל תְּלוּשָׁה אַף הִיא הוֹלֶכֶת וּמְטַמָּא בְּמָקוֹם אַחֵר. אֶצלוֹ. בְּמָקוֹם טָהֳרָה. צִיּוּן. מִכָּן לְצִיּוּן.
Traduction
Comment connaît-on l’impureté par cette spécification? En la montrant de loin, dit R. Berakia bar R. Jacob au nom de R. Hounia de Bet Horon (179)''Cf. même série, (Moed Qatan 1, 2) (80b); (Shekalim 1, 2) ( 46a); Babli, Moed Qatan 5a'', et R. Yossé le répéta pour R. Jacob b. Aha au nom de R. Hanania de Bet Horon, ainsi que R. Ezéchiel, R. Ouziel fils de R. Houna de Bet-Horon, il est écrit du lépreux (Lv 13, 45): il devra crier: impur! impur! c.-à-d. par son indication l’impureté semble appeler le passant et le prévenir d’avoir à s’éloigner. R. Ila bar R. Samuel b. Nahman le déduit du verset suivant (Ez 39, 15): Lorsque les voyageurs traverseront le pays et verront l’ossement d’un homme, ils lui élèveront une marque, ou monument tumulaire. Ceci montre qu’on exige des indications au-dessus des ossements humains, même au-dessus d’une épine dorsale seule, ou d’un crâne; et, comme on emploie le mot bâtir (élever), cela prouve qu’on inscrit la marque sur une pierre fixe; car si on le permettait sur une pierre mobile, il pourrait se trouver qu’on la déplace, et laissant supposer la présence d’un mort, on rendrait ainsi impur un autre endroit. Il est dit dans ce verset: ''auprès de lui'', c’est-à-dire que la pierre sera assise auprès de l’impureté, mais au-dessous d’elle ce sera pur. Enfin, il est question d’une marque; ce qui implique le devoir du signe funèbre.
Pnei Moshe non traduit
מנין לציון. רמז לציון קברות מן התורה מנין וגרסי' להא לקמן בפ''ק דשקלים ולקמן בפ''ק דמ''ק ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':
ר' ברכיה. אמר דר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם ר' חוניא דבית חורן ור' יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה ור' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל הכתוב כדי שתהא הטומאה קוראה וכו' כלומר שתעשה סימן על הטומאה שתהא מרגיש בה ופורש ממנה:
ועברו עוברים בארץ. ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד לבא שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הכתוב להזהירו וללמד שיהיו עושין ציון וכתיב עצם מלמד שמציינין על העצמות כגון שיש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באוהל כדתנן בפ''ק דאהלות:
על השדרה או על הגלגולת. שמטמאין באוהל כשהן שלמים:
ובנה מכאן שמציינים על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל שאם אתה אומר ע''ג אבן תלושה אף היא הולכת ותתגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:
אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שעושין הציון במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש פעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמאו הטהרות אשר נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך:
לשם:
מכאן לציון. וכלומר לציון של סיד ששופכין שם ע''ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:
תַּנֵּי מָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוּייֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַייְמִין כֵּן הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ טָהוֹר. אֲנִי אוֹמֵר מֵת קַמְצוֹץ הָיָה נָתוּן תַּחְתֶּיהָ. הָיוּ שְׁתַּיִם הַמַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן טָהוֹר וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. הָיָה חָרוּשׁ בֵּנְתָייִם הֲרֵי הֵן כִּיחִידִיּוֹת בֵּינֵיהֶן טָהוֹר וּסְבִיבוֹתָן טָמֵא.
Traduction
⁠— On a enseigné: lorsqu’on trouve une pierre portant une inscription, la tente faite au-dessus de cette pierre reste impure, bien que celle-ci ne doive pas, il est vrai, être maintenue en cet état tumulaire, car on peut supposer qu’un mort ainsi désigné doit avoir été placé au-dessous. S’il y a deux pierres, l’espace situé au-dessus de chacune d’elles qui se trouverait enclos est pur; mais l’intervalle sera impur (180)L'impureté est dans l'intervalle, non sous les pierres, ni au-dessus. Si entre les deux il y a un champ cultivé, elles sont chacune comme isolées; l’intervalle sera pur et le voisinage seul des pierres (la partie attenante) sera impur.
Pnei Moshe non traduit
מצא אבן אחת מצוינת. בסיד על גבה אף על פי שאין מקיימין כן שאין עושין לכתחילה אבן לסימן:
המאהיל עליה טמא. כצ''ל וכך הוא בפ' עגלה ערופה ובפרק קמא דמועד קטן. לפי שאני אומר מתקמצין והתם גריס קמציץ והיינו הך. כלומר שהטומאה קמוצה וטומאה תחתיה ואף על גב דאין עושין ציון על מקום הטומאה היינו אם עושין אותו ע''פ השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שפוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות חיושינן שמא נתן האבן ע''ג הטומאה וציין עליה:
היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שהיא ביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:
היה חרוש ביניהן. שהיה מקום הנחרש בינתיים ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהן לפיכך תלינן דמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל שם ביניהן ולא היה ביניהן טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא ואית דגרסי היה חרס ביניהן שהוא לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין דלטומאה מציינין בסיד:
תַּנֵּי אֵין מְצַייְנִין עַל הַבָּשָׂר שֶׁמָּא יִתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. רִבִּי יוּסְטֵי בַּר שׁוּנֵם בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְלֹא נִמְצָא מְטַמֵּא אֶת הַטַּהֲרוֹת לְמַפְרֵעַ. אָמַר לוֹ מוּטָּב שֶׁיִּתְקַלְקְלוּ בוֹ לְשָׁעָה וְלֹא יִתְקַלְקְלוּ בוֹ לְעוֹלָם.
Traduction
On a enseigné qu’il est inutile de placer un signe au-dessus d’un fragment de chair d’un cadavre; car cette partie charnue finira par se dissoudre en terre. R. Yousti bar Souna objecta en présence de R. Mena: ne s’expose-t-on pas ainsi à rendre impur rétrospectivement ce qui était pur? (Si plus tard on trouve un fragment non dissous, n’aurait-il pas été préservé par le signe)? Mieux vaut, répondit-il, qu’à défaut du signe il y ait une perte momentanée (en cas très rare de non dissolution) qu’une autre qui dure toujours (en cas de signe inutile, il arrivera qu’après y avoir posé la nuit sans voir certains objets, on les brûlera le jour, à la vue du signe, indûment, sans impureté réelle).
Pnei Moshe non traduit
אין מציינין על הבשר. אם היה כזית בשר מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:
ולא נמצא מטמא את הטהרות למפרע. כשימצא שעדיין לא נתעכל:
מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח''כ כל הטהרות ע''ג בחנם:
יאות אמר רבן שמעון בן גמליאל. במתני' דאין מציינין על הרבעי אלא בשביעית שבהיתר הן באין לאכול שהוא הפקר אבל על דרבנן דסברי דגם בשאר שני שבוע מציינין עליו קשיא:
חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי יְאוּת אָמַר רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקַשְׁיָא עַל דְּרַבָּנִין. לֹא בַיּוֹם הוּא מְצַיֵּין. לֹא בַלַּיְלָה הוּא גוֹנֵב. אָמַר לוֹן רִבִּי מָנָא מִבְּיוֹם כַּיי דְּאָמַר רִבִּי חְנִינָה חָתַר בַּחוֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא רָאוּ אוֹר. מִיּוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ. כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל עוֹשִׂין הָיוּ רוֹשְׁמִין בָּאֳפּוֹבַּלְסַמּוֹן וּבָאִין וְגוֹנְבִין בַּלַּיְלָה. כָּךְ דְּרָשָׁהּ רִבִּי חֲנִינָא בְצִיפּוֹרִין. אִיתְעֲבִיד תְּלַת מֵאָה חַתִּירָן בָּתִּים.
Traduction
Les compagnons d’études firent la remarque que la Mishna, en exposant la restriction de R. Simon b. Gamliel, est bien justifiable (181)Selon lui, il s'agit de l'abandon en la 7e année. Le signe fait indique l'interdiction;mais comment expliquer l’avis contraire des autres rabbins? N’est-ce pas le jour que le voleur marquera ce qu’il voudra dérober la nuit? (il ne verra pas l’indication d’autrui spécifiant l’interdit). C’est que, répondit R. Mena, il verra au jour la désignation faite et n’y touchera plus, selon l’interprétation de R. Hanina (182)''Babli, Sanhedrin 109a; Bereshit rabba, 27'' sur ce verset (Jb 24, 16): Pendant les ténèbres ils font effraction dans les maisons que dans le jour ils ont marquées d’un signe; ils ne connaissent pas la lumière; c.-à-d. que les contemporains du déluge agissaient ainsi, qu’ils marquaient les maisons avec du jus balsamique, opobalsamon, et venaient voler dans la nuit. Ainsi l’a interprété R. Yossé à Sephoris, en disant (avec une variante): il arriva que 300 effractions de maisons eurent lieu.
Pnei Moshe non traduit
לא ביום הוא מציין לא בלילה הוא גונב. כלומר ומאי מהני הציון כלל בשאר שני השבוע וכי לא אפילו באותו היום שהוא מציין בלילה הן באין וגונבין ואוכלין שהרי אם חשודין הן על הגגיבה וגזל מאי איכפת להן שמציינין להודיע שהוא דבר האסור אם חשודין על כך חשודין על כך:
אמר לון ר' מנא מביום. כלומר דאין חוששין לגניבה בלילה אא''כ הגנבים עצמן עושין סימן מבעוד יום כדי שידעו לבוא באישון לילה ולגנוב וכהאי דדריש ר' תנינא על הפסוק חתר בחשך בתים וגו' על אנשי דור המבול שכך היו עושין ויומם חתמו היינו שמיום חתמו להם לסימן והיו רושמין בשמן אפלסמון על המקום שהיו יודעין שיש שם ממון כדי שמחמת הריח של אפלסמון היו מכירין לבוא בלילה אף שלא ראו אור וגונבין אבל כאן מכיון שאין להם סימן לבוא בחשך אפילה ולגנוב אין חוששין לכך:
כך דרשה ר' חנינא בצפורין. כפי אשר פירש המקרא על אנשי דור המבול ואיתעבד תלת מאה חתירן לבתים מחמת ששמעו ולמדו לעשות כן:
Ma'asser Cheni
Daf 29a
29a וִיצַייֵן. אִם מְצוּייָן הוּא הֵיאַךְ נִקְרָא הוּא צָנוּעַ.
Traduction
Après avoir parlé de la désignation faite, la Mishna recommande le dépôt d’argent aux personnes modestes, ou consciencieuses. Est-ce que cette première indication ne suffit pas?
Pnei Moshe non traduit
ויציין. על הצנועין דמתני' קאי ואמאי היו מניחין מעות להתחלל עליהן מוטב היה להם לציין עליו שלא יבאו ויאכלו ומשני אם כך היו עושין להיות מצוין היאך הן נקרא צנועין הלא כל עיקר שאנחנו קוראין אותן צנועין לפי שהן מדקדקין הרבה על עצמן שאפילו ימצא אחד שיעבור ויאכל ממנו לא יהא בא לידי מכשול איסור רבעי והן חוששין אף על אלו שאוכלין בשאר שני שבוע שלא בהיתר לפיכך מניחין את המעות להתחלל עליהן:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אַתְיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּמָאן דְּאָמַר לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב. דְּתַנֵּי רִבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר כָּל מַה שֶׁיְּלַקְּטוּ עֲנִייִם בֵּין הָעֳמָרִים הֶבְקֵר הֲרֵי הוּא הֶבְקֵר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הֶבְקֵר אַנָּסִין הֶבְקֵר שֶׁאֵין אָנוּ אֲחֵרָאִין לְרַמַּאִין. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר בְּשַׁחֲרִית לֹא אַתְיָא. וְיֵשׁ אָדָם מַבְקֵר בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה אֲפִילוּ כְּמָאן דְּאָמַר בְּשַׁחֲרִית אַתְיָא הוּא. וְלָאו רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא. וְעוֹד הוּא אִית לֵיהּ מְשִׁיכָתוֹ שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי הִיא פְדִייָתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַייְנוֹ וְקָם לוֹ. אִילּוּ רָאָה כִכָּר מִתְגַּלְגֵּל בַּנָּהָר וְאָמַר כִּכָּר זֶה הֶקְדֵּשׁ שֶׁמָּא כְלוּם אָמַר. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה עַד דְּאַתְּ מַקְשֵׁי לֵיהּ בְּשַׁחֲרִית קַשְׁייָתָהּ לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב. אָמַר לֵיהּ מָאן דְּאִיתֵיהּ לֵיהּ לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב. לֵית לֵיהּ לְאִילֵּין קַשְׁייָתָא.
Traduction
C’est un complément de soins, répond R. Yohanan, et l’avis de R. Simon b. Gamliel peut s’expliquer d’après celui qui admet que l’avertissement d’un propriétaire aux pauvres peut avoir lieu le soir, comme le dit l’enseignement suivant (183)B. Baba Qama 69a: Selon Dossa, lorsque le propriétaire a spécifié le matin (d’avance) qu’il déclare vouloir abandonner ce que les pauvres auront glané entre les gerbes (184)L'excédant de 2 épis n'est plus du glanage de pauvres et devient soumis aux dîmes, sauf en cas d'abandon par le maître, c’est un véritable abandon (et ils peuvent le ramasser sans crainte); selon R. Juda, le propriétaire peut dire cela vers le soir. Selon les autres sages, l’abandon forcé (ou involontaire, accordé par le maître sur ce que les pauvres ont déjà pris) n’est pas tenu pour tel, car on en ne peut pas être responsable des trompeurs (et les pauvres, ayant eu le tort de prendre plus que la mesure légale, devront la dîme sur le glanage). Or, l’avis précité de R. Simon ne saurait être conforme à celui qui autorise cet avertissement du propriétaire fait le matin; car comment admettre que pour le dépôt d’argent constituant le rachat quelqu’un ait abandonné ce qui est encore adhérent à sa terre? -Il se peut bien, répondit R. Jérémie, que notre Mishna soit conforme à celui qui autorise cet avertissement le matin; seulement ce n’est pas l’avis de R. Simon (contre lequel seul l’objection a été posée). En outre, on peut dire pour notre présent cas que l’action de prendre la seconde dîme équivaut au rachat (reconnaissant, en effet, que le rachat effectué sur les produits adhérents à la terre est nul). De plus, ajoute R. Yossé, la remise de l’argent constitue aussi le rachat; car, si à la vue d’un pain roulant dans un fleuve, on le déclarait sacré, est-ce que cette consécration d’un objet allant se perdre est effective? Certes non (si l’on n’admettait pas que le matin on déclare d’avance vouloir abandonner ce qui sera perdu, comment l’admettre lorsque le glanage est accompli? N’est-ce pas analogue à ce pain qui va se perdre)? R. Jérémie répond: Celui qui partage l’avis que l’avertissement peut avoir lieu au matin fait l’objection qu’en l’autorisant au soir on s’adresse à une perte prévue. Au contraire, fut-il répliqué, celui qui déclare que cet avertissement doit avoir lieu le soir n’est soumis à aucune de ces objections (puisqu’à ce moment, du moins, les produits ne sont plus adhérents).
Pnei Moshe non traduit
אתיא דרשב''ג כמ''ד לעתותי ערב. ר' יוחנן מפרש להמתני' דמאן תנא צנועין רשב''ג הוא דמסיים ואזיל שכך היו עושין הצנועין ומדקתני כל הנלקט מזה דמשמע מה שכבר נלקט היום ואף על פי שאין עכשיו ברשותו אפ''ה בידם לחלל על המעות ואתיא הא כמאן דאמר לקמן דלעתותי ערב אומר הבעל הבית:
דתני. בתוספתא דפאה בפ''ב ושם הגי' הפוכה דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לדר' דוסא:
ר' דוסא אומר כל מה שילקטו וכו'. כלומר בשחרית צריך שיאמר הבעה''ב כל מה שיילקטו העניים היום בין העמרים יהיה הפקר דשמא ילקטו יותר מן הראוי כדתנן בפ''ו דפאה שני שבלין לקט ושלשה אינן לקט וכדי שלא יהיה גזל בידם אומר בשחרית כל שילקטו היום ואף יותר מן הדין הבקר או הרי הוא הפקר:
ר' יהודה אומר לעתותי ערב. הוא אומר כל מה שלקטו היום יהיה הפקר ואע''פ שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפ''ה יכול להפקירן וא''כ רשב''ג דהוא תנא דצנועין כהאי מ''ד דאמר לעתותי ערב:
וחכמים. פליגי על תרווייהו וס''ל דאין הפקר בשביל האנסין שהן באין לחטוף שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ולעשות תקנה להן שיגזלו:
ברם כמ''ד בשחרית. אומר כל מה שעתידין ללקוט יהיה הפקר לא אתיא הא דצנועין דאע''ג דאיכא למימר דהאי כל הנלקט דתני גבי צנועין. לאו דוקא הוא אלא כל מה שילקטו להבא הוא דקאמרי וא''כ שפיר אתיא כהאי מ''ד דס''ל בשחרית ובאומר כל שילקטו נמי מהני תינח גבי הפקר אבל הכא גבי חילול מעשר קשיא ויש אדם מחלל במחובר לקרקע כצ''ל ותיבת הבקר דכאן ט''ס הוא ואגב שטפא דלעיל הוא דגבי הפקר למה אינו יכול להפקיר במחובר לקרקע הלא גם כל קרקעות שלו יכול אדם להפקיר אבל בחילול מעשר תנינן בתוספתא פ''ה כרם רבעי ב''ש אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין וב''ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע והשתא לא מצית למיתני גבי צנועין כל מה שילקטו דא''כ מחובר לקרקע הוא ואין הפדיון חל על המחובר לקרקע:
א''ר ירמיה. מאי קשיא לך דלעולם אפי' כמ''ד בשחרית אתיא הא דצנועין ותני כל מה שילקטו ודפרכת מהאי דאין פודין במחובר לקרקע ולאו רשב''ג הוא דהא אמרינן דמאן תנא צנועין רשב''ג ורשב''ג פליג אדב''ש ואדב''ה וס''ל דהפדיון חל על המחובר לקרקע:
ועוד הוא אית ליה משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. כלומר דהא מהיכא נפקא להו למ''ד דאין פודין רבעי במחובר לקרקע לאו משום דילפי קדש קדש ממעשר שני מה להלן אין פודין אותו במחובר לקרקע אף רבעי כן והא רשב''ג ס''ל גבי מעשר גופיה דעיקר החילול תלוי בנתינת המעות כדאמר בפרק דלעיל בהלכה ו' דלעולם משיכתו של מע''ש פדיונו הוא וא''כ אימא לך דלרשב''ג אפי' מעשר גופיה נפדה הוא במחובר לקרקע דהא העיקר בנתינת המעות הדבר תלוי ומה לנו אם מחובר לקרקע הוא ואין יכול למשכו הלא הפדיון שלו הוא משיכתו:
אמר ר' יוסי והיינו וקם לו. בתמיה כלומר לדידך דקאמרת דלרשב''ג אף מעשר נפדה במחובר לקרקע וא''כ מעתה לדידיה הקדש נמי נפדה במחובר לקרקע בתמיה דהא רשב''ג מדמי מעשר להקדש לגמרי כדאמר לעיל וכי זה היינו וקם לו דכתיבא גביה. א''נ דקושית ר' יוסי קאי על המתני' דקתני כל הנלקט וכי זה היינו וקם לו וכלומר דהא לאו ברשותיה הוא שהרי כבר לקטו והיאך יכול הוא לפדותו הא רבעי ממעשר ילפינן דכתיב גביה קדש וכדון הקדש הן והשתא קשיא אילו ראה אחד ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא אמר כלום בתמיה הלא אינו ברשותו שיהא חל ההקדש עליו וה''נ ברבעי היאך חל הפדיון על דבר שאין ברשותו דמה שאינו יכול להקדישו אינו יכול לפדותו:
א''ר ירמיה עד דאת מקשי ליה בשחרית קשייתה להאי קושיא לעתותי ערב. כלומר ומה שייך לקושיא זו משום דבר שאין ברשותו למאי דבעינן לאוקמי מילתיה דצנועין דרשב''ג כמ''ד גבי לקט בשחרית דלדידיה לאו קושיא הוא דהרי אומר כל מה שילקטו ועדיין ברשותו הוא והאי קושיא דאקשית לה היה לך להקשות על ר' יוחנן לעיל למאי דבעי לאוקמי מילתיה דרשב''ג כמ''ד לעתותי ערב גבי לקט והא תני במתני' כל הנלקט וא''כ לאו ברשותו הוא:
א''ל. ר' יוסי לר' ירמיה דהא ליתא דלמאי דאמר ר' יוחנן דאתיא כמ''ד לעתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא כלומר דנהי דהאי קושיא מצינו להקשות דהא אינו ברשותו הוא מ''מ להא מצינן למידחי דאע''ג שאינו ברשותו עשו אותו כמי שהוא ברשותו לענין פדיון והשתא לא קשיא מידי ומאי דאוקי כהאי מ''ד לעתותי ערב אתא לאשמועינן דכמו להאי מ''ד לעתותי ערב לאו במחובר לקרקע הוא התם הכא נמי כן וא''כ נוכל לומר דכל עיקר מילתיה דר' יוחנן הא הוא דאתא לאשמועינן דקפדינן שלא יהא במחובר לקרקע אבל אי מוקית לה כמ''ד בשחרית וא''כ קשיא לן חדא דהא כל הנלקט קתני ומיבעי לך לדחוקי ולומר אימא כל המתלקט ועוד קשיא ההוא דמחובר לקרקע הלכך שפיר טפי כהאי אוקימתא דר' יוחנן דכמ''ד לעתותי ערב אתיא הא דרשב''ג במילתא דצנועין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source